ימים רטובים. החורף מתקרב לקיצו והנה אנחנו זוכים לחוויה חורפית שנפרשת על פני תקופה מתמשכת שמלווה בגשמים, קור, בוץ ושלוליות. הטמפרטורות הנמוכות הביאו לקרה שנתנה את אותותיה בחסות שקפאו בבוקר יום חמישי החולף, כעבור שעתיים השמש יצאה, הקרח הפשיר ולחסות שלום.
מי שחוגג בתקופה זו הם העשבים ומלקטיהם. בשולי השדה, בתלמים שבין הערוגות ולעיתים גם בין הירקות, העשבייה זוקפת ראשה ומאיימת לעבור את גובה הירקות. אמר לי פעם חבר שתשעים אחוזים מהחקלאים האורגנים שפורשים מהתחום עשו זאת בגלל העשבים. יחסי הגומלין שיש לחקלאי האורגני עם העשבים נעים בין הקצוות של מלחמת קיום לסימביוזה. מצד אחד, העשבייה מתחרה עם הירקות על משאבים של חומרי הזנה, מים, אור ואויר. מן הצד האחר, מה יותר טבעי מאדמה מכוסה בעשבי בר. העשבים מחפים את השטח, מעשירים אותו בחומר אורגני טבעי ומגוון מסייעים במניעת סחף של שכבת האדמה העליונה והפורייה ומשמשים למאכל ולמרפא.
הגישות להתמודדות עם העשבים נעות על פני קשת רחבה, וכמו בפוליטיקה אפשר לחלק את החקלאים ליונים ולניצים. בקצה אחד של הקשת, הניצים הדוגלים בגישה של "זבנג וגמרנו", "טרנספר לעשבים השוטים" או במילים אחרות, לוחמה כימית / ריסוס. ובקצה האחר הגישה של היונים על פיה, העשבים היו פה קודם, זהו ביתם הטבעי והחקלאים הם הפולשים שכובשים את השטח עם הירקות והטרקטורים שלהם. ביקר פה פעם חקלאי צעיר מהצד היוני של המגל, שטען שהוא מחכה ליום שבו נעשב את החסה ונאכל את החוביזה. עד אז, פועלי המשק החרוצים ימשיכו להסתובב עם סכין מושחז בכיס ובין שתילה לקטיף, נמצא גם זמן להתמודד עם העשבים היכן שצריך, בעדינות ובנחישות.